גמרא
פירוש
אֲבָל שְׁבַק בֵּינוֹנִית דִּכְוָותֵהּ מָצֵי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
אבל שבק בינונית דכותה גבי שמעון א״ל הנחתי לך מקום לגבות וכו׳. מ״מ אין צריך למימר דכוותה מפני שצריך שיהיה הבינונית שוה לגמרי שאם הבינונית של שמעון שוה יותר אשתכח דהו״ל עדית אצל זה ואינו יכול לחזור על שמעון ואם אינו שוה כ״כ אשתכח דהו״ל זבורית ואין שעבודו עליו ולפיכך צריך שיהיו שוות ואף ע״ג דאמרינן לעיל דלא אמרינן הנחתי לך מקום לגבות הימנו מלוקח שני ללוקח ראשון הכא שהקרקע שוה ומצא ביד הלוקח השני יכול לדחותו ולומר כבר יש לך ממה שתפרע מן הראשון בקרקע הראוי לך. מפי מורי הרב נר״ו. תלמידי ר׳ יונה ז״ל:
מצי אמר ליה הנחתי לך מקום כו׳ לאו דוקא נקט האי לישנא דלא שייך למימר הכי אלא גבי בעלים ועיקר טעמא לא הוי אלא משום דמה מכר ראשון לשני כל זכות כו׳ ועיין בלשון הרמב״ן ז״ל דלעיל ובלשון תלמידי ר׳ יונה ז״ל דבסמוך וכתוב בתוס׳ שאנץ דפ״ק דב״ק ואם תאמר מטעם מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו הוה לן למימר דיכול לדחותו אצל זבורית של לוקח דלוקח ראשון נמי יכול היה לדחותו אצל זיבורית משום אי שתקת שתקת ויש לומר כבר אוקימנא לעיל ביתמי והכא נמי כולה שמעתא ביתמי ויש מתרצים דשלא באחריות מיירי ולא שייך למימר מהדרנא שטרא למאריה שזה לא יקבל השטר ולא נהירא דהא מצי לאהדורי בכה״ג שיתן בחנם לו ע״כ:
וז״ל הרשב״א ז״ל שם בחדושיו וא״ת ואפילו זבן בינונית ולא שייר בינונית דכותה גבי שמעון היכי גבי מלוה לימא ליה אלו הוה התם בינונית וזבורית גבי שמעון הוה מצי לדחויי אצל זבורית משום דאי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא כו׳. ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וי״ל דהכא נמי בדיתמי עסקינן דלאו בני פרעון נינהו ואינו מחוור בעיני שאין דרכן של אמוראים לסתום אלא לפרש והיה לו לומר ושכיב ראובן ושבק יתמי ואפשר דמימריה דרבא בתר ההיא ברייתא אמרה ובתרה גריר ולפי מה שכתבתי למעלה דאין אומרים כן לפחות דינר דמעיקרא אתי שפיר טפי וכמש״ל. עכ״ל הרשב״א בחדושיו לקמא בפ״ק והתוספות בפ״ק דב״ק תירצו דמשום אי שתקת יאמר לו לכי תהדר. ואי דייקינן לשון בינונית דכותה דקאמר לא מצי למימר ליה לכי יהדר דכי להדר יתן לו זבורית גרוע והשתא בעי למיתב ליה קרוב לבינונית אלא שאינו דכוותה דהאי בינונית ולהכי דחקו התוספות לאוקמה בדיתמי דוק ותשכח: אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא בעל חוב דראובן למטרפי מיניה דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה ולא מצי א״ל לאו בעל דברים דידי את כך הגירסא ברוב הספרים ולאו למימרא דמיחייב ראובן למיזל ולאפצויי דאדרבה א״ל אחוי לי טרפך ואשלם לך אלא ה״ק דדינא הוא דמצי ראובן למיזל ולמידן בהדיה ולא מצי בע״ח למימר ליה לאו בעדד״א ולהא בלחוד יהבי׳ טעמא משום דמפקך מיניה עלי הדר דאלמא היינו האי דאשמועינן אביי ויש נסחאות שגורסין בהדיא דינא הוא דאי אזיל ראובן ומפצי ליה לא מצי א״ל כו׳. והכל דרך אחד. הריטב״א:
ומפצי ליה כלומר מדחי ליה לב״ח דשמעון דאי אית ליה לראובן טענה בהדי בעל חובו כגון דאכתי לא מטי זמנו למגבי חובו א״נ שחייב לו איהו לראובן בעד אותו חוב דינא הוא דטעין ראובן בהדי ב״ח דידיה כדי לסלקו מעלויה דשמעון ולא מצי א״ל ב״ח לראובן לאו בעדד״א דשעבודאי קא טריפנא מיניה דלא בעינא דלהוי שעבודאי ביד אחר ושקילתא ליה מיניה והדר טענינא בהדך עלי הדר למתבע זוזי מינאי. ומפצי ליה בזוזי ליכא למימר דמלתא דלא צריכא הוא דהא אפילו לוקח מצי לסלוקיה לב״ח כ״ש מוכר ולוקח גופיה כי טרפי לה מניה לא שקיל ממוכר אלא זוזי ומאי היא א״ל אי מפקת מיניה עלאי הדר. רש״י במ״ק. וה״ר יהונתן כתב וז״ל וא״ת פשיטא אם הלוה רוצה לפורעו למה לא יטול מידו מש״ה מפרשים דצריכא טובא לאורויי דמיירי שאלו המעות שרוצה לפרוע לו ראובן לבעל חובו אינן שלו אלא של שמעון הלוקח ואע״ג דקי״ל דלוקח לא מצי מסלק ליה לב״ח בזוזי היכא דאמר ליה לא יהא פרעון אלא מזו הני מילי היכא דב״ח אין עמו במדינה שאינו מתבייש מזה אבל היכא שיש עמו במדינה שמתבייש מזה שגרם הפסד ללוקח ממנו בא אביי ללמד שמן הדין הוא שיכול לסלקו במעות כיון שבעל חובו ממש מוליכם לו ואית דמפרשי לה דקי״ל דב״ח גובה את השדה אפילו לא מסיק ביה כשיעור חובו לחודיה וקמ״ל אביי דכיון דלוה עצמו הוא עמו כאן במדינה ומשתדל בדבר ומתבייש יש לו לסלקו מכל השבח ויכול ראובן לומר לו איני רוצה שתטרוף את השבח אלא אני אקח זה הקרקע ואתן לך ממנו שיעור חובך דלא ניחא לי דתהוי תרעומות עלי ע״כ:
וכתב הריטב״א ז״ל וז״ל והוקשה לראשונים ז״ל מה הנאה יש לראובן בזה דהא ודאי משמע דמשום תקנתו אמרו כן דהא מוקמינן ליה ללישנא קמא כשמכרה באחריות ומשום דמפקי מיניה עליה הדר וי״א דנפקא מיניה שהיה ראובן זה פקח ובקי בטענות יותר מן הלוקח. ואינו מספיק דאדרבה הלוקח לא היה צריך לטעון כלום אלא שיוציא שטרו וב״ד טוענין ללוקח כל מאי דמצי מוכר לטעון והא עדיף טפי ורש״י ז״ל כתב דאם יש למוכר גלגול דברים לחשוב חוב כנגד חוב וכו׳ ואין זה מחוור ואדרבה הבא ליפרע מן הנכסים המשועבדים לא יפרע אלא בשבועה שלא נפרע ושאין ללוה אצלו כלום שראוי להיות כפדיון חובו והנכון כגון שהיתה שדהו אפותיקי מפורש לבעל חוב זה והשביחה הלוקח שאין הלוקח יכול לסלקו במעות ושקיל לה לכולה ארעא ושבחא ואע״ג דלא הוה מסיק ביה אלא שיעור ארעא ואין ללוקח ממנו אלא הוצאה והדר לוקח וגבי מן המוכר ארעא ושבחא בר מהוצאה דאלו ידין ראובן המוכר עמו מצי לסלוקיה בזוזי דהוא שיעור ארעא בלחוד. ובמהדורא קמא דבבא מציעא כתיבנא טפי בס״ד ע״כ:
וז״ל הרמב״ן ז״ל ופירשו רבוותא ז״ל האי דינא דמשתעי בהדיה דאי שוויה ניהליה אפותיקי איהו מצי לסלוקיה בזוזי ולוקח לא מצי לסלוקיה בזוזי א״נ מסיק ביה שיעור ארעא ולא שבחא דלוקח לא מצי למימר ליה הב לי גריבא דארעא שיעור שבחא ולוה מצי למימר ליה הכי והך לישנא בתרא דייקא טפי דנפקא ליה למוכר מינה דלא גבי מיניה בעל חוב שבחא דממילא ואלו מב״ח גבי לוה בלא כלום כדפרישנא במציעא אבל לענין סלוקי בזוזי בלחוד לימא ליה את מאי נפקא לך מינה אי מפיקנא מיניה ארעא את זוזי משלמת ליה ואי מפיקנא מניה זוזי הכי נמי ואם כי הדר עליך מאי נפקא לך מינה וללישנא בתרא מצי לאשתעויי דינא בהדיה לאפוקי נפשיה מתרעומות אבל ללישנא קמא אמאי ואפשר כיון דעליה הדר מיניה קא מפיק הילכך אע״ג דלא נפקא ליה מיניה מידי משתעי דינא בהדיה ולפי דעתי נפקא ליה מיניה טובא להיכא שמכר במאתים והוזל למנה שאם טורף ממנו נמצא מתחייב באחריות מאתים והוא מסלקו בדמיו במנה וכן כשנתאנה מתחלה ואפילו בשלא עשאו אפותיקי נמי אפשר שהלוקח אינו רוצה לסלקו והוא מערים עליו שיטול ממנו ויטרוף מאתים בדמיו ומיהו לפרעו ודאי פשיטא ורש״י כתב דא״ל אשתבע לי ואיני יודע מהו דהא אין נפרעין מן המשועבדים אלא בשבועה ואפילו לא טעין ואחרים פירשו דנפקא מינה דאמר קמא אין לי עדים ואין לי ראיה ע״כ:
וכן כתבו התוספות בפרק קמא דבבא קמא דנפקא מינה לראיה אחרונה וכו׳ והר׳ יוסף קלסון אומר דלאו מילתא היא דאפילו אמר שמעון אין לי עדים יכול להביאם אם ימצאם דלוקח דינו כיתום וגבי יתום אמר תלמודא בפרק זה בורר דכיון דלא ידע במילתיה דאבוה דיכול להביאם ולוקח נמי לא הוה ידע במילי דמוכר כלום כן כתוב בתוספות רבינו ישעיה בפ״ק דבב״ק ובגליון תירצו הקושיא זו דמיירי כגון שאמר מתחלה הייתי אצל ההלואה והפרעון ואמר אין לי עדים ע״כ:
אי נמי אמר נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך שיכול הוא לומר אי אפשי בכך אע״פ שהוא ויתר דינר אני אי איפשי לותר דמפקך מיניה עלי דידי הדר ואף לפי פירוש זה אין לפרש שזה יפסיד בויתורו של זה דאיהו לא משלם כלום אלא א״כ זכה בו הלה מן הדין אלא כיון שצריך לדון עמו אם זכה בו מחמת ויתורו זה או מן הדין יכול הוא לדון עם בעל חוב. ואחרים פירשו נפקא מינה דמגלגל מוכר עליו שאר גלגולין ולא מצי למימר ליה לאו לדידך משתעבדנא אלא ללוקח וזה אמת אע״פ שאין צורך לכל זה אלא נפקא מינה דאיהו ידע למטען טפי. הרמב״ן ז״ל:
וז״ל החידושין בפ״ק דב״ק נראה דנפקא מינה כגון שהב״ח היה חייב שבועה לראובן ממקום אחר וא״כ ראובן יכול לגלגל עליו שבועה מענין זה ולא שמעון שלא נתחייב לו שבועה ממקום אחר וליכא למימר דנפקא מינה כגון דבעל חוב היה חשוד על השבועה ומן הדין ישבע שכנגדו ואם שמעון היה פסול לשבועה כגון שהיה גזלן ואינו יכול לישבע א״כ ישבע ראובן שהוא כשר הא ליכא למימר דישבע שכנגדו תקנתא היא והאי נמי דקאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה תקנתא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ע״כ:
אי מפקת מיניה עלי דידי הדר כלומר אם אקנה קרקעות מיום זה ואילך ידחקני ויגבה אותם ממני שהרי קבלתי לו אחריות ואם אעשה לו רצונו עכשו שישתעבד זה הקרקע בידו ימתין אותו על אלו המעות שנתן לו כדי לסלקך זמן ארוך ולא ידחקני דזוזי אתיהבו למחילה יותר מקרקע כדאמרינן דנכסים שיש להם אחריות חביבין הן ואין בהן אונאה. רבינו יהונתן ז״ל בפ״ק דב״ק:
וכתב מהר״י ז״ל בפ״ק דבב״ק מכאן יש לדקדק דאפוטרופוס לדקנני לא מוקמינן דאי מוקמינן מאי אצטריך להאי טעמא דאי מפקת תפוק ליה משום דא״ל מכח אפוטרופוס קא אתינא ומיהו לפירוש ר״י דפירש דנפקא מינה בראובן דמשתעי דינא דאם מחל לו שמעון השבועה דמצי אידך לאשבועי וכן לפירוש ר״י דנ״מ אם אמר שמעון אין לי עדים כו׳. אין לדקדק מידי דע״כ אצטריך להאי טעמא דאי מפקת דאם היה בא מכח אפטרופוס לא הוה מצי משבע ליה כיון דשמעון מחל לו השבועה וכן אינו יכול להביא עדים אם אמר שמעון אין לי עדים ואין לי ראיה דאפטרו׳ שלוחו הוא ושלוחו של אדם כמותו ומההיא דפרק המפקיד גבי שבוי שנשבה דפריך התם ולוקי אפוטרופא ומשני אפטרופא לדקנני לא מוקמינן אין להוכיח דהתם ודאי מיירי לירד לשדותיו שאין ב״ד מצווין לעשות זה אבל לטעון מוקמינן ונראה לדקדק מפרק מרובה דאמרי נהרדעי כל אדרכתא דלא כתיב בה זיל דון וזכי לנפשך לית בה ממשא ואמאי למנייה אפטרופוס אלא ש״מ דלא מוקמינן אפטרופא לדקנני וה״מ להוציא ממון אבל לאוקומי ממונא מוקמינן ולפי׳ הריב״ם ז״ל דנפקא מינה דראובן פקח יותר כו׳ וכן לפי׳ אחר דנ״מ דאי אמר בע״ח לב״ד הגדול קא אזילנא דמצי ראובן למיזל וטעמא כדמפרש דכי מפקת וכו׳ היה נראה לדקדק משמעתין דלא מוקמינן אפטרופא לדקנני אפילו לאוקמי ממונא דטעמא דלא מצי א״ל לאו בעדד״א היינו דוקא משום דא״ל כי מפקת כו׳ כדפרישי׳ לעיל. ע״כ מהר״י ז״ל ובחדושי ב״ק הארכתי עוד בס״ד: לא ניחא לי דתהוי תרעומת וכו׳. וקשה דבלאו האי טעמא נמי מצי לאשתעויי דינא בהדיה דא״ל אית לי פסידא כדמפקת מיניה דרוצה אני להעמידנה בפני בעל חובי אחר ולתתה לו בחובי ולך פרעתי וי״ל כגון דאית ליה ארעא אחריתי ויכול ליתנה לב״ח אחר ואם לאו משום תרעומות מצי א״ל לאו בעל דברים כו׳ דמאי פסדת בטריפתי כי בעל חובך לא יטרוף זה הקרקע בחובו הואיל ויש לך קרקע אחרת דבני חורין ואם תאמר כיון דאית ליה ארעא אחריתי היכי מצי טריף והא מצי א״ל הנחתי לך מקום לגבות ממנו וי״ל כגון שעשאה אפותיקי. מהר״י כ״ץ בפ״ק דב״ק והאריך בשמועה זו הרב המאירי ז״ל בפ״ק דב״ק וכמו שכתבתי שם בס״ד: אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וכו׳. עד שלא החזיק בה כו׳ פרש״י אם לא נתן מעות משהחזיק בה אינו יכול לחזור דקרקע נקנית בחזקה כי א״ל לך חזק וקני ויש שמחזיקין מיד ונותנין המעות לאחר זמן ומשהחזיק בה נתחייב בה עכ״ל ולפי זה אין להקשות דהכא אסקינן דאפילו שלא באחריות נמי יכול לחזור בו ואלו בפ׳ חזקת הבתים אמרינן דאע״ג דאמור רבנן המוכר שדה לשמעון שלא באחריות אינו חוזר עליו נמצאת שאינה שלו חוזר עליו ורב זביד אמר אפילו נמצאת שדה שאינה שלו אינו חוזר עליו דא״ל להכי זבני לך שלא באחריות דהתם כשפרע המעות או שזכה בקרקע בשטר או בחזקה מה שאין כן בזו שלא זכה עדין בקרקע ולפיכך יכול לחזור בו אבל אין פי׳ זה נכון וכמה תשובות בדבר דאם כן דלא פרע מעות ולא זכה בקרקע פשיטא דיכול לחזור בו ולא היה צריך לומר אלא דמשהחזיק בה אינו יכול לחזור בו ועוד דמאי שנא דנקט חזקה הא ידעינן דחזקה קונה ומתני׳ היא ועוד היכי אמרת דחזקה הויא מכי דייש אמצרי ומה הוצרכנו לשאול מאימתי הויא חזקה והלא משנה שלימה היא נעל וגדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה ועוד לישנא דמאימתי הויא חזקה לא א״ש ועוד כיון דקאמר ראובן שמכר שדה לשמעון מכלל שמכרה כראוי וזכה בה הלוקח באחת מן הקניות דאי לא אין כאן שום מכר לכך הנכון דהכא כבר זכה בה ראובן כראוי וחזקה דאמרינן הכא היינו שיורד לתוכה כאדם המחזיק בשלו ואמרינן דעד שלא ירד לתוכה להחזיקה בשלו יכול לחזור בו ואע״ג דאיכא כסף ושטר וחזקה דאדעתא דהכי לא זכו וכמקח טעות הוא אבל כיון שירד לתוכה סביר וקביל ואינו יכול לחזור בו והשתא לא דמיא הא לההיא דרב זביד דהתם בשכבר החזיק בה אלא שבא לתבוע אחריות ואמרינן שאינו חוזר האחריות על המוכר והכא אמרינן שכל זמן שלא מיחה בו בעל השדה יכול לחזור בו שלא יהא מכר כלל בין כשלקח באחריות או שלא באחריות ודייקא נמי דהתם נקט לישנא דחוזר עליו ואינו חוזר עליו דמשמע חזקה משום אחריות והכא נקט יכול לחזור בו ואינו יכול לחזור בו. הריטב״א ז״ל:
וריב״ם מפרש שמעתין בקנין סודר משום דגריע דיכול לחזור בו כל זמן שעסוקין באותו ענין אבל שאר קניינין כגון כסף שטר חזקה לאחר שנקנה הקרקע באחד מקנינין אלו שוב אינו יכול לחזור בו דלא מצינו בקניינים אלו שום חזרה דאין אחריהם כלום וה״פ ראובן מכר שדה לשמעון וקנה ממנו קנין גמור בסודר עד שלא החזיק בה אותה חזקה שתהא גילוי דעת שלא יחזור יכול לחזור דכי היכי דתקון רבנן שיהא אדם יכול לחזור בו כל זמן שעסוקין באותו ענין הכי נמי דעתו לחזור בו אם יצאו עליה עסיקין כו׳ ככתוב בתוס׳:
וז״ל תלמידי ר׳ יונה איכא למידק במאי עסקינן אי בשלא נתן המעות פשיטא דיכול לחזור בו דאמירה בעלמא אינו קונה ואי בשנתן מעות הרי המעות קונות ולא יוכל לחזור בו כדתנן נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף כו׳. וכי תימא דמיירי במקום שכותבין את השטר ולפיכך אין המעות קונות אלא כתיבת השטר זה אינו דא״כ הול״ל עד שלא כתב יכול לחזור בו משכתב אינו יכול לחזור בו ועוד למה הוצרך לשאול מאימת מכי דייש אמצרי והלא כמה חזקות אחרות שאינם גדולות כ״כ היה יכול לומר דתנן גדר נעל ופרץ כל שהוא לאלתר הוי חזקה והנכון בזה מה שמתרצים חכמי פרובינצא ז״ל דמיירי אפילו בשנתן המעות וכתב השטר ואפ״ה כיון שהשטר שלא באחריות ויצאו מערערים קודם שיחזיק בקרקע חזקה זו אגלאי מלתא כשחוזר בו שלא נתכוון לקנות קניה עולמית אלא קניה ליום אחד או לשנים שיש שם בני אדם שנהנין בקניית יום אחד כדאמרינן בבבא בתרא עביד איניש דזבין ליומי ולפיכך אם היה חזקה אחרת יכול לחזור בו ולומר לא נתכוונתי אלא ליום אחד אבל כשהחזיק חזקה גדולה כגון שדש בין המצרים אינו יכול לחזור בו דאיגלאי מלתא כשעשה מעשה גדול כ״כ שקנין גמור נתכוון לקנות אין דרך לדוש המצרים ולעשות הכל שדה אחד אלא כשקנה עולמית. ור׳ יעקב ז״ל פירש דבשלא נתן המעות ולא נכתב השטר מיירי ודקא קשיא לך פשיטא דיכול לחזור בו דאמירה בעלמא אינה קונה יש לומר דהכא מיירי לענין קבולי מי שפרע ואיצטריך לאשמועינן אע״פ שכבר הודה בדבר וחוזר בו לא מחייבי ליה לקבולי מי שפרע אבל משהחזיק אינו יכול לחזור בו וקאי במי שפרע ועל זה שאלו ומשהחזיק בה מאימת דלענין קבולי מי שפרע בחזקה מועטת יש לנו לחייבו ומהדרינן מכי דייש אמצרי כלומר משעה שהלך סביבות כל השדה לארכה ולרחבה ואף על פי שלא עשה שום מעשה בשדה ואין זה נראה שלא חייבו מי שפרע אלא בנתינת מעות שהיא קניה גמורה מן התורה כדאמרינן מן התורה מעות קונות ולמה אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמרו לו נשרפו חטיך בעליה וכיון דמן התורה היה ראוי שיקנו תיקנו חכמים לחייבו מי שפרע אבל בקניה שאינה מן התורה לא מצינו מי שפרע ע״כ:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
מצי אמר ליה הנחתי לך מקום כו׳ לאו דוקא נקט האי לישנא דלא שייך למימר הכי אלא גבי בעלים ועיקר טעמא לא הוי אלא משום דמה מכר ראשון לשני כל זכות כו׳ ועיין בלשון הרמב״ן ז״ל דלעיל ובלשון תלמידי ר׳ יונה ז״ל דבסמוך וכתוב בתוס׳ שאנץ דפ״ק דב״ק ואם תאמר מטעם מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו הוה לן למימר דיכול לדחותו אצל זבורית של לוקח דלוקח ראשון נמי יכול היה לדחותו אצל זיבורית משום אי שתקת שתקת ויש לומר כבר אוקימנא לעיל ביתמי והכא נמי כולה שמעתא ביתמי ויש מתרצים דשלא באחריות מיירי ולא שייך למימר מהדרנא שטרא למאריה שזה לא יקבל השטר ולא נהירא דהא מצי לאהדורי בכה״ג שיתן בחנם לו ע״כ:
וז״ל הרשב״א ז״ל שם בחדושיו וא״ת ואפילו זבן בינונית ולא שייר בינונית דכותה גבי שמעון היכי גבי מלוה לימא ליה אלו הוה התם בינונית וזבורית גבי שמעון הוה מצי לדחויי אצל זבורית משום דאי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא כו׳. ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וי״ל דהכא נמי בדיתמי עסקינן דלאו בני פרעון נינהו ואינו מחוור בעיני שאין דרכן של אמוראים לסתום אלא לפרש והיה לו לומר ושכיב ראובן ושבק יתמי ואפשר דמימריה דרבא בתר ההיא ברייתא אמרה ובתרה גריר ולפי מה שכתבתי למעלה דאין אומרים כן לפחות דינר דמעיקרא אתי שפיר טפי וכמש״ל. עכ״ל הרשב״א בחדושיו לקמא בפ״ק והתוספות בפ״ק דב״ק תירצו דמשום אי שתקת יאמר לו לכי תהדר. ואי דייקינן לשון בינונית דכותה דקאמר לא מצי למימר ליה לכי יהדר דכי להדר יתן לו זבורית גרוע והשתא בעי למיתב ליה קרוב לבינונית אלא שאינו דכוותה דהאי בינונית ולהכי דחקו התוספות לאוקמה בדיתמי דוק ותשכח: אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא בעל חוב דראובן למטרפי מיניה דינא הוא דאזיל ראובן ומפצי ליה ולא מצי א״ל לאו בעל דברים דידי את כך הגירסא ברוב הספרים ולאו למימרא דמיחייב ראובן למיזל ולאפצויי דאדרבה א״ל אחוי לי טרפך ואשלם לך אלא ה״ק דדינא הוא דמצי ראובן למיזל ולמידן בהדיה ולא מצי בע״ח למימר ליה לאו בעדד״א ולהא בלחוד יהבי׳ טעמא משום דמפקך מיניה עלי הדר דאלמא היינו האי דאשמועינן אביי ויש נסחאות שגורסין בהדיא דינא הוא דאי אזיל ראובן ומפצי ליה לא מצי א״ל כו׳. והכל דרך אחד. הריטב״א:
ומפצי ליה כלומר מדחי ליה לב״ח דשמעון דאי אית ליה לראובן טענה בהדי בעל חובו כגון דאכתי לא מטי זמנו למגבי חובו א״נ שחייב לו איהו לראובן בעד אותו חוב דינא הוא דטעין ראובן בהדי ב״ח דידיה כדי לסלקו מעלויה דשמעון ולא מצי א״ל ב״ח לראובן לאו בעדד״א דשעבודאי קא טריפנא מיניה דלא בעינא דלהוי שעבודאי ביד אחר ושקילתא ליה מיניה והדר טענינא בהדך עלי הדר למתבע זוזי מינאי. ומפצי ליה בזוזי ליכא למימר דמלתא דלא צריכא הוא דהא אפילו לוקח מצי לסלוקיה לב״ח כ״ש מוכר ולוקח גופיה כי טרפי לה מניה לא שקיל ממוכר אלא זוזי ומאי היא א״ל אי מפקת מיניה עלאי הדר. רש״י במ״ק. וה״ר יהונתן כתב וז״ל וא״ת פשיטא אם הלוה רוצה לפורעו למה לא יטול מידו מש״ה מפרשים דצריכא טובא לאורויי דמיירי שאלו המעות שרוצה לפרוע לו ראובן לבעל חובו אינן שלו אלא של שמעון הלוקח ואע״ג דקי״ל דלוקח לא מצי מסלק ליה לב״ח בזוזי היכא דאמר ליה לא יהא פרעון אלא מזו הני מילי היכא דב״ח אין עמו במדינה שאינו מתבייש מזה אבל היכא שיש עמו במדינה שמתבייש מזה שגרם הפסד ללוקח ממנו בא אביי ללמד שמן הדין הוא שיכול לסלקו במעות כיון שבעל חובו ממש מוליכם לו ואית דמפרשי לה דקי״ל דב״ח גובה את השדה אפילו לא מסיק ביה כשיעור חובו לחודיה וקמ״ל אביי דכיון דלוה עצמו הוא עמו כאן במדינה ומשתדל בדבר ומתבייש יש לו לסלקו מכל השבח ויכול ראובן לומר לו איני רוצה שתטרוף את השבח אלא אני אקח זה הקרקע ואתן לך ממנו שיעור חובך דלא ניחא לי דתהוי תרעומות עלי ע״כ:
וכתב הריטב״א ז״ל וז״ל והוקשה לראשונים ז״ל מה הנאה יש לראובן בזה דהא ודאי משמע דמשום תקנתו אמרו כן דהא מוקמינן ליה ללישנא קמא כשמכרה באחריות ומשום דמפקי מיניה עליה הדר וי״א דנפקא מיניה שהיה ראובן זה פקח ובקי בטענות יותר מן הלוקח. ואינו מספיק דאדרבה הלוקח לא היה צריך לטעון כלום אלא שיוציא שטרו וב״ד טוענין ללוקח כל מאי דמצי מוכר לטעון והא עדיף טפי ורש״י ז״ל כתב דאם יש למוכר גלגול דברים לחשוב חוב כנגד חוב וכו׳ ואין זה מחוור ואדרבה הבא ליפרע מן הנכסים המשועבדים לא יפרע אלא בשבועה שלא נפרע ושאין ללוה אצלו כלום שראוי להיות כפדיון חובו והנכון כגון שהיתה שדהו אפותיקי מפורש לבעל חוב זה והשביחה הלוקח שאין הלוקח יכול לסלקו במעות ושקיל לה לכולה ארעא ושבחא ואע״ג דלא הוה מסיק ביה אלא שיעור ארעא ואין ללוקח ממנו אלא הוצאה והדר לוקח וגבי מן המוכר ארעא ושבחא בר מהוצאה דאלו ידין ראובן המוכר עמו מצי לסלוקיה בזוזי דהוא שיעור ארעא בלחוד. ובמהדורא קמא דבבא מציעא כתיבנא טפי בס״ד ע״כ:
וז״ל הרמב״ן ז״ל ופירשו רבוותא ז״ל האי דינא דמשתעי בהדיה דאי שוויה ניהליה אפותיקי איהו מצי לסלוקיה בזוזי ולוקח לא מצי לסלוקיה בזוזי א״נ מסיק ביה שיעור ארעא ולא שבחא דלוקח לא מצי למימר ליה הב לי גריבא דארעא שיעור שבחא ולוה מצי למימר ליה הכי והך לישנא בתרא דייקא טפי דנפקא ליה למוכר מינה דלא גבי מיניה בעל חוב שבחא דממילא ואלו מב״ח גבי לוה בלא כלום כדפרישנא במציעא אבל לענין סלוקי בזוזי בלחוד לימא ליה את מאי נפקא לך מינה אי מפיקנא מיניה ארעא את זוזי משלמת ליה ואי מפיקנא מניה זוזי הכי נמי ואם כי הדר עליך מאי נפקא לך מינה וללישנא בתרא מצי לאשתעויי דינא בהדיה לאפוקי נפשיה מתרעומות אבל ללישנא קמא אמאי ואפשר כיון דעליה הדר מיניה קא מפיק הילכך אע״ג דלא נפקא ליה מיניה מידי משתעי דינא בהדיה ולפי דעתי נפקא ליה מיניה טובא להיכא שמכר במאתים והוזל למנה שאם טורף ממנו נמצא מתחייב באחריות מאתים והוא מסלקו בדמיו במנה וכן כשנתאנה מתחלה ואפילו בשלא עשאו אפותיקי נמי אפשר שהלוקח אינו רוצה לסלקו והוא מערים עליו שיטול ממנו ויטרוף מאתים בדמיו ומיהו לפרעו ודאי פשיטא ורש״י כתב דא״ל אשתבע לי ואיני יודע מהו דהא אין נפרעין מן המשועבדים אלא בשבועה ואפילו לא טעין ואחרים פירשו דנפקא מינה דאמר קמא אין לי עדים ואין לי ראיה ע״כ:
וכן כתבו התוספות בפרק קמא דבבא קמא דנפקא מינה לראיה אחרונה וכו׳ והר׳ יוסף קלסון אומר דלאו מילתא היא דאפילו אמר שמעון אין לי עדים יכול להביאם אם ימצאם דלוקח דינו כיתום וגבי יתום אמר תלמודא בפרק זה בורר דכיון דלא ידע במילתיה דאבוה דיכול להביאם ולוקח נמי לא הוה ידע במילי דמוכר כלום כן כתוב בתוספות רבינו ישעיה בפ״ק דבב״ק ובגליון תירצו הקושיא זו דמיירי כגון שאמר מתחלה הייתי אצל ההלואה והפרעון ואמר אין לי עדים ע״כ:
אי נמי אמר נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך שיכול הוא לומר אי אפשי בכך אע״פ שהוא ויתר דינר אני אי איפשי לותר דמפקך מיניה עלי דידי הדר ואף לפי פירוש זה אין לפרש שזה יפסיד בויתורו של זה דאיהו לא משלם כלום אלא א״כ זכה בו הלה מן הדין אלא כיון שצריך לדון עמו אם זכה בו מחמת ויתורו זה או מן הדין יכול הוא לדון עם בעל חוב. ואחרים פירשו נפקא מינה דמגלגל מוכר עליו שאר גלגולין ולא מצי למימר ליה לאו לדידך משתעבדנא אלא ללוקח וזה אמת אע״פ שאין צורך לכל זה אלא נפקא מינה דאיהו ידע למטען טפי. הרמב״ן ז״ל:
וז״ל החידושין בפ״ק דב״ק נראה דנפקא מינה כגון שהב״ח היה חייב שבועה לראובן ממקום אחר וא״כ ראובן יכול לגלגל עליו שבועה מענין זה ולא שמעון שלא נתחייב לו שבועה ממקום אחר וליכא למימר דנפקא מינה כגון דבעל חוב היה חשוד על השבועה ומן הדין ישבע שכנגדו ואם שמעון היה פסול לשבועה כגון שהיה גזלן ואינו יכול לישבע א״כ ישבע ראובן שהוא כשר הא ליכא למימר דישבע שכנגדו תקנתא היא והאי נמי דקאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה תקנתא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ע״כ:
אי מפקת מיניה עלי דידי הדר כלומר אם אקנה קרקעות מיום זה ואילך ידחקני ויגבה אותם ממני שהרי קבלתי לו אחריות ואם אעשה לו רצונו עכשו שישתעבד זה הקרקע בידו ימתין אותו על אלו המעות שנתן לו כדי לסלקך זמן ארוך ולא ידחקני דזוזי אתיהבו למחילה יותר מקרקע כדאמרינן דנכסים שיש להם אחריות חביבין הן ואין בהן אונאה. רבינו יהונתן ז״ל בפ״ק דב״ק:
וכתב מהר״י ז״ל בפ״ק דבב״ק מכאן יש לדקדק דאפוטרופוס לדקנני לא מוקמינן דאי מוקמינן מאי אצטריך להאי טעמא דאי מפקת תפוק ליה משום דא״ל מכח אפוטרופוס קא אתינא ומיהו לפירוש ר״י דפירש דנפקא מינה בראובן דמשתעי דינא דאם מחל לו שמעון השבועה דמצי אידך לאשבועי וכן לפירוש ר״י דנ״מ אם אמר שמעון אין לי עדים כו׳. אין לדקדק מידי דע״כ אצטריך להאי טעמא דאי מפקת דאם היה בא מכח אפטרופוס לא הוה מצי משבע ליה כיון דשמעון מחל לו השבועה וכן אינו יכול להביא עדים אם אמר שמעון אין לי עדים ואין לי ראיה דאפטרו׳ שלוחו הוא ושלוחו של אדם כמותו ומההיא דפרק המפקיד גבי שבוי שנשבה דפריך התם ולוקי אפוטרופא ומשני אפטרופא לדקנני לא מוקמינן אין להוכיח דהתם ודאי מיירי לירד לשדותיו שאין ב״ד מצווין לעשות זה אבל לטעון מוקמינן ונראה לדקדק מפרק מרובה דאמרי נהרדעי כל אדרכתא דלא כתיב בה זיל דון וזכי לנפשך לית בה ממשא ואמאי למנייה אפטרופוס אלא ש״מ דלא מוקמינן אפטרופא לדקנני וה״מ להוציא ממון אבל לאוקומי ממונא מוקמינן ולפי׳ הריב״ם ז״ל דנפקא מינה דראובן פקח יותר כו׳ וכן לפי׳ אחר דנ״מ דאי אמר בע״ח לב״ד הגדול קא אזילנא דמצי ראובן למיזל וטעמא כדמפרש דכי מפקת וכו׳ היה נראה לדקדק משמעתין דלא מוקמינן אפטרופא לדקנני אפילו לאוקמי ממונא דטעמא דלא מצי א״ל לאו בעדד״א היינו דוקא משום דא״ל כי מפקת כו׳ כדפרישי׳ לעיל. ע״כ מהר״י ז״ל ובחדושי ב״ק הארכתי עוד בס״ד: לא ניחא לי דתהוי תרעומת וכו׳. וקשה דבלאו האי טעמא נמי מצי לאשתעויי דינא בהדיה דא״ל אית לי פסידא כדמפקת מיניה דרוצה אני להעמידנה בפני בעל חובי אחר ולתתה לו בחובי ולך פרעתי וי״ל כגון דאית ליה ארעא אחריתי ויכול ליתנה לב״ח אחר ואם לאו משום תרעומות מצי א״ל לאו בעל דברים כו׳ דמאי פסדת בטריפתי כי בעל חובך לא יטרוף זה הקרקע בחובו הואיל ויש לך קרקע אחרת דבני חורין ואם תאמר כיון דאית ליה ארעא אחריתי היכי מצי טריף והא מצי א״ל הנחתי לך מקום לגבות ממנו וי״ל כגון שעשאה אפותיקי. מהר״י כ״ץ בפ״ק דב״ק והאריך בשמועה זו הרב המאירי ז״ל בפ״ק דב״ק וכמו שכתבתי שם בס״ד: אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות וכו׳. עד שלא החזיק בה כו׳ פרש״י אם לא נתן מעות משהחזיק בה אינו יכול לחזור דקרקע נקנית בחזקה כי א״ל לך חזק וקני ויש שמחזיקין מיד ונותנין המעות לאחר זמן ומשהחזיק בה נתחייב בה עכ״ל ולפי זה אין להקשות דהכא אסקינן דאפילו שלא באחריות נמי יכול לחזור בו ואלו בפ׳ חזקת הבתים אמרינן דאע״ג דאמור רבנן המוכר שדה לשמעון שלא באחריות אינו חוזר עליו נמצאת שאינה שלו חוזר עליו ורב זביד אמר אפילו נמצאת שדה שאינה שלו אינו חוזר עליו דא״ל להכי זבני לך שלא באחריות דהתם כשפרע המעות או שזכה בקרקע בשטר או בחזקה מה שאין כן בזו שלא זכה עדין בקרקע ולפיכך יכול לחזור בו אבל אין פי׳ זה נכון וכמה תשובות בדבר דאם כן דלא פרע מעות ולא זכה בקרקע פשיטא דיכול לחזור בו ולא היה צריך לומר אלא דמשהחזיק בה אינו יכול לחזור בו ועוד דמאי שנא דנקט חזקה הא ידעינן דחזקה קונה ומתני׳ היא ועוד היכי אמרת דחזקה הויא מכי דייש אמצרי ומה הוצרכנו לשאול מאימתי הויא חזקה והלא משנה שלימה היא נעל וגדר ופרץ כל שהוא הרי זו חזקה ועוד לישנא דמאימתי הויא חזקה לא א״ש ועוד כיון דקאמר ראובן שמכר שדה לשמעון מכלל שמכרה כראוי וזכה בה הלוקח באחת מן הקניות דאי לא אין כאן שום מכר לכך הנכון דהכא כבר זכה בה ראובן כראוי וחזקה דאמרינן הכא היינו שיורד לתוכה כאדם המחזיק בשלו ואמרינן דעד שלא ירד לתוכה להחזיקה בשלו יכול לחזור בו ואע״ג דאיכא כסף ושטר וחזקה דאדעתא דהכי לא זכו וכמקח טעות הוא אבל כיון שירד לתוכה סביר וקביל ואינו יכול לחזור בו והשתא לא דמיא הא לההיא דרב זביד דהתם בשכבר החזיק בה אלא שבא לתבוע אחריות ואמרינן שאינו חוזר האחריות על המוכר והכא אמרינן שכל זמן שלא מיחה בו בעל השדה יכול לחזור בו שלא יהא מכר כלל בין כשלקח באחריות או שלא באחריות ודייקא נמי דהתם נקט לישנא דחוזר עליו ואינו חוזר עליו דמשמע חזקה משום אחריות והכא נקט יכול לחזור בו ואינו יכול לחזור בו. הריטב״א ז״ל:
וריב״ם מפרש שמעתין בקנין סודר משום דגריע דיכול לחזור בו כל זמן שעסוקין באותו ענין אבל שאר קניינין כגון כסף שטר חזקה לאחר שנקנה הקרקע באחד מקנינין אלו שוב אינו יכול לחזור בו דלא מצינו בקניינים אלו שום חזרה דאין אחריהם כלום וה״פ ראובן מכר שדה לשמעון וקנה ממנו קנין גמור בסודר עד שלא החזיק בה אותה חזקה שתהא גילוי דעת שלא יחזור יכול לחזור דכי היכי דתקון רבנן שיהא אדם יכול לחזור בו כל זמן שעסוקין באותו ענין הכי נמי דעתו לחזור בו אם יצאו עליה עסיקין כו׳ ככתוב בתוס׳:
וז״ל תלמידי ר׳ יונה איכא למידק במאי עסקינן אי בשלא נתן המעות פשיטא דיכול לחזור בו דאמירה בעלמא אינו קונה ואי בשנתן מעות הרי המעות קונות ולא יוכל לחזור בו כדתנן נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף כו׳. וכי תימא דמיירי במקום שכותבין את השטר ולפיכך אין המעות קונות אלא כתיבת השטר זה אינו דא״כ הול״ל עד שלא כתב יכול לחזור בו משכתב אינו יכול לחזור בו ועוד למה הוצרך לשאול מאימת מכי דייש אמצרי והלא כמה חזקות אחרות שאינם גדולות כ״כ היה יכול לומר דתנן גדר נעל ופרץ כל שהוא לאלתר הוי חזקה והנכון בזה מה שמתרצים חכמי פרובינצא ז״ל דמיירי אפילו בשנתן המעות וכתב השטר ואפ״ה כיון שהשטר שלא באחריות ויצאו מערערים קודם שיחזיק בקרקע חזקה זו אגלאי מלתא כשחוזר בו שלא נתכוון לקנות קניה עולמית אלא קניה ליום אחד או לשנים שיש שם בני אדם שנהנין בקניית יום אחד כדאמרינן בבבא בתרא עביד איניש דזבין ליומי ולפיכך אם היה חזקה אחרת יכול לחזור בו ולומר לא נתכוונתי אלא ליום אחד אבל כשהחזיק חזקה גדולה כגון שדש בין המצרים אינו יכול לחזור בו דאיגלאי מלתא כשעשה מעשה גדול כ״כ שקנין גמור נתכוון לקנות אין דרך לדוש המצרים ולעשות הכל שדה אחד אלא כשקנה עולמית. ור׳ יעקב ז״ל פירש דבשלא נתן המעות ולא נכתב השטר מיירי ודקא קשיא לך פשיטא דיכול לחזור בו דאמירה בעלמא אינה קונה יש לומר דהכא מיירי לענין קבולי מי שפרע ואיצטריך לאשמועינן אע״פ שכבר הודה בדבר וחוזר בו לא מחייבי ליה לקבולי מי שפרע אבל משהחזיק אינו יכול לחזור בו וקאי במי שפרע ועל זה שאלו ומשהחזיק בה מאימת דלענין קבולי מי שפרע בחזקה מועטת יש לנו לחייבו ומהדרינן מכי דייש אמצרי כלומר משעה שהלך סביבות כל השדה לארכה ולרחבה ואף על פי שלא עשה שום מעשה בשדה ואין זה נראה שלא חייבו מי שפרע אלא בנתינת מעות שהיא קניה גמורה מן התורה כדאמרינן מן התורה מעות קונות ולמה אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמרו לו נשרפו חטיך בעליה וכיון דמן התורה היה ראוי שיקנו תיקנו חכמים לחייבו מי שפרע אבל בקניה שאינה מן התורה לא מצינו מי שפרע ע״כ:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
הערות
הערות
Gemara
Peirush